איורי שעשוע (מדור חדש!)

אל רונה רענן שפריר הגעתי לפני כשנתיים ל"ליווי תהליכי יצירה" (זה מה שרשום בכל אופן על החשבוניות שלה…) בעיצומו של בלוק כתיבה/איור משתק.
היא אכן מלווה אותי בפגישות שבועיות או דו-שבועיות, במיילים ושיחות טלפון ולאט לאט הבלוק מתמוסס. אני מתרגלת איתה תרגילי יצירה שונים (ולפעמים גם משונים), היא שם כשאני מביאה לפגישות יצירות שלי ויש לה גם הרבה מה ללמד אותי על פרקטיקות והתנהלות במרחב הציבורי.

באחת הפגישות האחרונות דברנו על כבדות ומכובדות מעשה היצירה שלי.
עד שאני יוצרת, כותבת, מאיירת… הכל צריך להיות אצלי כלכך מדוקדק, מחושב ומושקע. מצד אחד היצירות שאני מפרסמת באמת מאוד מפונשות אך יש במלאכה הזו, בגלל כבדות הראש המאפיינת אותה, משהו מאוד מייגע וקשה.
רונה הציעה לשלב, לצד היצירות הכבדות, התנסות יצירתית שהדגש בה יהיה על fun.
לקחת איזשהו טקסט מעיתון, מספר, מפלייר, לא ממש משנה, ולייצר לו אימג' ברמת סקיצה באופן כמעט אסוציאטיבי, מיידי. להשתעשע עם זה, לנוע עם זה, בהחלטה לא להשקיע בזה יותר משעת עבודה ולגדוע באיבו כל נסיון להפוך את התרגילון הזה ל"יצירת חיי".

נראה לי מגניב והחלטתי לנסות.
רק מה, הטריד אותי עניין הטקסטים: איך אבחר אותם, מה יתאים, מאיפה… והנה שוב נהייתי כבדה.
או אז עלה לי הרעיון לנסות לשתף את חברתי הכותבת רוני גלבפיש (ממש תיכף ספר ראשון!!!) במשחק.
"מה את מזמינה אותי לשחק? ברוררררררררררר שאני רוצה. מתי מתחילים?"
אז התחלנו. ואלו חוקי המשחק שנסחנו לעצמנו -
כל בוקר רוני שולחת לי טקסט קצר שלה. משהו שגם הוא ברמה כזו או אחרת של סקיצה מבחינתה: לפעמים לא ערוך עד הסוף, לפעמים נטול הקשר, לפעמים כזה שנגנז ונשלף עכשיו לצרכי המשחק וכד'. אני קוראת את הטקסט ומייצרת לו דימוי במהירות. למחרת, טקסט ואיור חדש. אה, וגם גזרנו על עצמנו שלא מתייעצים ולא מבקרים ולא מודדים במהלך המשחק, ובעצם גם לא כשהוא נגמר.

עשינו 3 סשנים כאלו, שלאחריהם (מן הסתם לא במקרה) הבשיל בי הצורך ליצור עוד פוסט מושקע ורחב יריעה.
אין לי ספק שאחזור להשתעשע עם רוני ובכלל ביצירתיות שלוקחת את עצמה קצת פחות ברצינות – זה פשוט היה כלכך כיף ! !

הנה הטקסט הראשון שרוני שלחה לי והאיור שיצרתי לו:

אני הולכת ברחובות תל אביב ודורכת על אלתרמן.
אני מרימה את רגלי גבוה ונזהרת באלתרמן, אבל הוא אינו נמעך. רגלי אינן נוגעות ברצפה, אני מטפסת על גבעת בטנו, יורדת במורד ירכיו, הולכת ברחובות תל אביב ואלתרמן, דרוכת אלתרמן.
אני מביטה בו, פניו פונות אל הרחוב. כמה זמן אפשר לאהוב בלי לכאוב? כמה זמן אפשר לאהוב בלי למות משעמום?
במקרה שלנו, רק כשאני מפנה את גבי והולכת אני נרגעת.
והוא נדרך.
 
 
 
 
 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 13:48

    אלופות. נשיקות לרונה.גם לך.וגם לההיא. עונג יום ראשון

  • טלי   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 13:51

    איזה כיף, אני תמיד בעד משחקים ודיאלוגים, יוצא לכם יופי של דבר!

    (וחוץ מזה, רונה רענן שפריר היתה קצת מורה שלי בתיכון…)

    (-:

  • טלי   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 13:52

    אופס, יוצא לכן, כמובן, לא לכם, אלא אם סופרים את אלתרמן…

  • רוני   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 14:00

    את כבדה? את?!
    הרמתי לך להנחתה טקסט נוגה וכבד עפעפיים ואת העפת אותו בוולה מזהיר לחיבורים, ועל הדרך קרעת אותי מצחוק.
    את מעולה, אורית. עפר לרגלייך.

  • רוני ת.   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 14:16

    איזה יופי.
    סקרנת אותי לגבי התהליך לשחרור הבלוק. מרגישה שגם אני זקוקה ליד מכוונת ומצילה, והאתר של רונה רענן-שפריר מעורר מחשבה.
    תודה.

  • אורנהלה   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 14:36

    גם אני כמובן חושבת שאת וירטואוזית.

  • מרית   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 14:54

    תרגיל נהדר, אבל קלילות, רוני? זו התשובה ל"תעבור קנאתי שוצפת ותשרוף את ביתך עלייך…"

    • רוני   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 14:56

      אני קלילה מאוד, אם את משווה אותי לפיל הודי.
      זה שרבוט לא מחייב שחשב להיות התחלה של משהו, קנאתי באלתרמן אכן שוצפת וגם מוצדקת. בחיים לא הייתי מעלה את זה אם אורית לא היתה עושה לזה טוויסט כל כך מוצלח.

  • מיכל פירני   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 15:18

    מקסים, ומעורר השראה,גם הפוסט כולו, וגם תוצאת המשחק.
    יישר כוח.
    האירוים צבעוניים ושמחים.

  • מיכל פירני   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 15:18

    האיורים

  • נילי - אפייה ארגונית   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 15:27

    אורית,

    אם אני יכולה לעזור להרגשת הכבדות, אז רק שתדעי שהאיורים שלך מדהימים, משעשעים, אינטליגנטים … ועושים הרבה טוב בלב.

    תמשיכי כך

    נילי

  • יואב אבני   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 21:48

    תעשי ספרינסטין! תעשי ספרינסטין! תעשי ספרינסטין!

  • יואב אבני   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 21:49

    אה, ותוסיפי ג' שייצא ספרינגסטין! 3X

    • אורית עריף   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 22:14

      טוב, עכשיו אני יכולה להגיד לך:

      מה?!

      אגב ניסיתי להגיב אתמול פעמיים בפוסטך מכמיר הלב והמערכת נפנפה אותי.

      • יואב אבני   ביום 19 ביולי 2010 בשעה 14:54

        המערכת רוצה לראות התמדה – פעמיים זה כלום. צריך לנסות שוב.
        והתכוונתי שהייתי רוצה לראות איורים שלך לטקסטים של ברוס ספרינגסטין, אבל זה רק רעיון (שלו). אני השליח.

  • אנה   ביום 18 ביולי 2010 בשעה 22:00

    גאוני – לא פחות
    (כמו הרבה דברים שבאים מפאן טהור וחדוות יצירה)

  • אלית אבני-שרון   ביום 19 ביולי 2010 בשעה 9:21

    מהמםםםםםםםםםםםםם !!!
    אני חולה על האיורים המלנכולים הכבדים שלך
    אעלק
    אם כבדות או בלוק זה מה שדרוש לך כדי להוציא תכשיטים כאלו…
    אני בעד !

  • רביב   ביום 26 ביולי 2010 בשעה 17:44

    מצוין קצת פאן לא מזיק אף פעם!!!

    למדתי תרגיל טוב

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*