השכבה (מדור במו ידי +כור מחצבתי)

קומיקס שיצרתי בהזמנת מגזין הילדים המשובח עיניים עבור גליון בנושא ילדות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עפר שחם   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 8:57

    אהבתי..

  • מיכל   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 9:28

    מקסים ומרגש.

  • דודה   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 10:00

    אז לקמיקס זה הופנו כל השאלות… שמחה לראות גם את נוגי משותפת בחוויות ילדותך הקשה. אגב, לאיזה קומיקס נכנסה הכרית? אהבתי את שיתוף רגשותייך במעט מילים ואיור. מחכה להמשך ובהצלחה ב"מיגדלור"

    • אורית עריף   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 10:04

      השאלות על הכרית בוררו לצורך איור שאיירתי לעצמי לפני איזה 3 חודשים. אח"כ במקרה הוזמן ממני הקומיקס הזה והאיור ההוא נטמע בתוכו.
      השאלות האחרונות בוררו עבור קומיקס אחר שיראה אור עוד הרבה זמן.
      תודה :)

  • נועה אסטרייכר   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 10:30

    גם אני שמחה שלא גרים יותר בבתי ילדים. איזה ניסוי בבני אדם…

    • אורית עריף   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 10:39

      תודה נועה יקרה.
      אני לא יודעת למה הכוונה ב"ניסוי בבני אדם". אני משערת שהם האמינו בכל ליבם שזה הכי טוב שיכולהיות כמו שאני, נגיד, מחנכת את ילדי בחינוך וולדורף.
      מה ששונה מאוד, אני חושבת, זה חוש הביקורתיות והיכולת היום בקלות יחסית לחשב מסלולים מחדש, לבחון עוד אופציות ובמידת הצורך להחליף, לעזוב.
      אני בעיקר לא מצליחה לתפוס איך זה נמשך 2 דורות.
      אגב, מבחינתי היה לא פחות גרוע וקשה בחינוך המשותף ב"מוסד" (תקופת התיכון). ומשם, בניגוד לתקופת "חברת הילדים" (בי"ס יסודי) הזכרונות שלי הרבה יותר בהירים.

  • ליאת אלוף   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 10:53

    הלב שלי נקרע בפריים של הקומזיץ

    כילדה עירונית כל הדשא הזה והמרחבים נראו לי כמו המקום הקסום ביותר בעולם.
    ואז העברתי את השמלות שקטנות עלי לבת דודה שלי, רק כדי לראות אותן על ילדה זרה מהקיבוץ כי בת דודה שלי לא הספיקה לקחת אותן מהר מהמחסן.

    • אורית עריף   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 10:55

      העבירו שמלות פרטיות לקומונה (=מחסן בגדים)?
      אני מכירה את זה רק מהדור של הורי…

  • סיון   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 12:09

    מקסים, מרגש וזורק אותי בבת אחת לשם, עם הקריאה לשומרת לבד בלילה מול השמרטף. זה היה בעל זבוב קסום ועליז ובודד ובלתי נתפס היום. הדחקתי לא מעט אבל את הפלאת להמחיש בניואנסים מדוייקים.
    כל ילדי הקיבוץ המאושרים דמו זה לזה, וגם האומללים בעצם :)

  • רחלי   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 12:54

    אוריתי, הלב שלי נחמץ בקומזיץ ובבדידות בבית הילדים ובעיקר בתמונה שלך ישנה בבית הורייך על הספה, כאורחת. אין מילים. באמת לא נתפס איך לקח להם שני דורות לבטל את זה. ואיזה מזל שזה כבר לא אופציה היום.

    • אורית עריף   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 12:57

      את לא יודעת איזה לוקסוס זה היה לישון אצל ההורים על הספה, כשביני לבין "חדר השינה" שלהם מפרידה כוננית.

  • מיכל   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 13:17

    מרגש… :)
    עד היום אני זוכרת את המקלחות בכיורים הענקיים.

  • אלה   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 15:56

    מרגש אותי מאוד תיאור התקופה הזו. את עושה את זה יפה ותמציתי. אלה שבד"כ השומרת לא היתה מגיעה. היופי הגדול היה חבורות של ילדים בואדי, בסכר. הולכים לטיולי טבע בלי מבוגר כאילו היתה זו חצר ביתם. תודה על השיתוף בקוניקס. התרגשתי לקרוא.

  • נועה טבילה )קוגן(   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 18:25

    איזה כיף אורית! נהניתי, חייכתי, נזכרתי. מי היה מאמין שפעם כל זה יישמע כמו אגדה לפני השינה. ד"ש לינון, אוהבת. נועה

  • ורדה שילה   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 18:40

    גם אני עברתי חוויות דומות. אהבתי את התמציתיות של הקומיקס. קצת מצחיק והרבה עצוב.

  • רונית   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 19:23

    מקסים ומרגש כל כך…מזדהה לגמרי (-:

  • ח ל י   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 19:40

    נהדר, כמה כיף שהיא לא ישנה בבית הילדים. בשבילה ובשבילך

  • ח ל י   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 19:40

    נ.ב. תשימי כבר אפשרויות לפייסבוק וככה

    • אורית עריף   ביום 26 במרץ 2015 בשעה 21:38

      טוב,
      את תצטרכי להסביר לי
      מה זה
      למה זה טוב
      איך עושים את זה.

      בפרטי
      בהזדמנות
      oxoxox

  • נילי   ביום 28 במרץ 2015 בשעה 0:00

    נהדר

  • נועה לוי   ביום 29 במרץ 2015 בשעה 21:28

    זה כל כך דומה לילדות שלי ולהורות שלי, שהייתי חייבת לשתף בפייס.

  • תמר   ביום 4 באפריל 2015 בשעה 21:04

    מעולה, כרגיל

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*