קומיקס שיצרתי בהזמנת מגזין הילדים המשובח עיניים עבור גליון בנושא ילדות.
אורית עריף
מאיירת ומרצה לאיור במכללת עמק יזרעאל.
-
עמודים
-
,תגובות אחרונות
- oritarif על השכבה (מדור במו ידי +כור מחצבתי)
- חמוטל על השכבה (מדור במו ידי +כור מחצבתי)
- oritarif על להיניק או לא להיניק (מדור כאן ועכשיו)
- שלומציון על להיניק או לא להיניק (מדור כאן ועכשיו)
- אורית עריף על קומיקס לרגל עשר שנים למותו של דודו גבע (מדור במו ידי)
-
פוסטים אחרונים
-
ארכיון פוסטים
-
כלים
-
קטגוריות
-
הרשמה לרשימת תפוצה
-
הנני
-
פרסומים
-
קישורים
תגובות
אהבתי..
תודה עפר.
מרגש ומעולה ! הן בקעיון והן בבצוע
מקסים ומרגש.
תודה
אז לקמיקס זה הופנו כל השאלות… שמחה לראות גם את נוגי משותפת בחוויות ילדותך הקשה. אגב, לאיזה קומיקס נכנסה הכרית? אהבתי את שיתוף רגשותייך במעט מילים ואיור. מחכה להמשך ובהצלחה ב"מיגדלור"
השאלות על הכרית בוררו לצורך איור שאיירתי לעצמי לפני איזה 3 חודשים. אח"כ במקרה הוזמן ממני הקומיקס הזה והאיור ההוא נטמע בתוכו.
השאלות האחרונות בוררו עבור קומיקס אחר שיראה אור עוד הרבה זמן.
תודה
גם אני שמחה שלא גרים יותר בבתי ילדים. איזה ניסוי בבני אדם…
תודה נועה יקרה.
אני לא יודעת למה הכוונה ב"ניסוי בבני אדם". אני משערת שהם האמינו בכל ליבם שזה הכי טוב שיכולהיות כמו שאני, נגיד, מחנכת את ילדי בחינוך וולדורף.
מה ששונה מאוד, אני חושבת, זה חוש הביקורתיות והיכולת היום בקלות יחסית לחשב מסלולים מחדש, לבחון עוד אופציות ובמידת הצורך להחליף, לעזוב.
אני בעיקר לא מצליחה לתפוס איך זה נמשך 2 דורות.
אגב, מבחינתי היה לא פחות גרוע וקשה בחינוך המשותף ב"מוסד" (תקופת התיכון). ומשם, בניגוד לתקופת "חברת הילדים" (בי"ס יסודי) הזכרונות שלי הרבה יותר בהירים.
הלב שלי נקרע בפריים של הקומזיץ
כילדה עירונית כל הדשא הזה והמרחבים נראו לי כמו המקום הקסום ביותר בעולם.
ואז העברתי את השמלות שקטנות עלי לבת דודה שלי, רק כדי לראות אותן על ילדה זרה מהקיבוץ כי בת דודה שלי לא הספיקה לקחת אותן מהר מהמחסן.
העבירו שמלות פרטיות לקומונה (=מחסן בגדים)?
אני מכירה את זה רק מהדור של הורי…
מקסים, מרגש וזורק אותי בבת אחת לשם, עם הקריאה לשומרת לבד בלילה מול השמרטף. זה היה בעל זבוב קסום ועליז ובודד ובלתי נתפס היום. הדחקתי לא מעט אבל את הפלאת להמחיש בניואנסים מדוייקים.
כל ילדי הקיבוץ המאושרים דמו זה לזה, וגם האומללים בעצם
בדיוק סיון.
תודה
אוריתי, הלב שלי נחמץ בקומזיץ ובבדידות בבית הילדים ובעיקר בתמונה שלך ישנה בבית הורייך על הספה, כאורחת. אין מילים. באמת לא נתפס איך לקח להם שני דורות לבטל את זה. ואיזה מזל שזה כבר לא אופציה היום.
את לא יודעת איזה לוקסוס זה היה לישון אצל ההורים על הספה, כשביני לבין "חדר השינה" שלהם מפרידה כוננית.
מרגש…
עד היום אני זוכרת את המקלחות בכיורים הענקיים.
תודה מיכל
מרגש אותי מאוד תיאור התקופה הזו. את עושה את זה יפה ותמציתי. אלה שבד"כ השומרת לא היתה מגיעה. היופי הגדול היה חבורות של ילדים בואדי, בסכר. הולכים לטיולי טבע בלי מבוגר כאילו היתה זו חצר ביתם. תודה על השיתוף בקוניקס. התרגשתי לקרוא.
תודה. נעים לשמוע שהתרגשת.
איזה כיף אורית! נהניתי, חייכתי, נזכרתי. מי היה מאמין שפעם כל זה יישמע כמו אגדה לפני השינה. ד"ש לינון, אוהבת. נועה
תודה נועה
וד"ש חם בחזרה
גם אני עברתי חוויות דומות. אהבתי את התמציתיות של הקומיקס. קצת מצחיק והרבה עצוב.
בדיוק
קצת מצחיק הרבה עצוב.
מקסים ומרגש כל כך…מזדהה לגמרי (-:
תודה רונית
נהדר, כמה כיף שהיא לא ישנה בבית הילדים. בשבילה ובשבילך
נ.ב. תשימי כבר אפשרויות לפייסבוק וככה
טוב,
את תצטרכי להסביר לי
מה זה
למה זה טוב
איך עושים את זה.
בפרטי
בהזדמנות
oxoxox
נהדר
תודה רבה
זה כל כך דומה לילדות שלי ולהורות שלי, שהייתי חייבת לשתף בפייס.
תודה רבה נועה
מעולה, כרגיל
תודה רבה רבה
הי אורית,
מאוד אהבתי את הסטריפ! אני גם בוגרת הלינה המשותפת ומנסה להעביר את החוויה הזו לסטודנטים שאיתם לומדת עכשיו…טכנית זה לא נכנס לי למצגת. יש לך רעיון בשבילי?
כמובן נותנת לך קרדיט על העבודה..אולי יש לך בפורמט אחר? כי לדעתי זה מאוד ממחיש את החוויה..
תודה
הי חמוטל,
רק עכשיו ראיתי (איכשהו לא קבלתי התרעה במייל על תגובה חדשה)…
דברי איתי oritarif@gmail.com אם עדיין רלבנטי.
פרסם תגובה