משוך ברגל (מדור כאן ועכשיו)

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רונן   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 15:29

    מדויק כרגיל.
    יכול להיות מעניין להמשיך את שרשרת המזון שהתחלת. את מי מפרנסים הפסיכולוגים שלוקחים 600 לשעה, ומתי זה חוזר אליך ובכמה. אני עדיין תקוע עם הגואש.

  • אורית עריף   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 15:31

    טוב, ה- 600 זה פסיכאטרית
    מצד שני הפגישה האחרונה שלי איתה נמשכה 15 דקות…
    וגואש זה מעולה!

  • ח ל י   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 16:48

    מי מ ב ר י ק ה מי.

  • דודה   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 18:27

    איור אחד, כמה מילים – והתמונה ברורה. מילה אחת שמצליחה להביע את ההרגשה כולה. תמשיכי לשתף ונארח לך ונוציאך מהמקום המעיק הזה(?????…)
    אוהבת אותך מאוד (מנחם???)

  • יפה   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 19:49

    יש לך היכולת המופלאה לכתוב ולאייר כאבים באופן משעשע

  • אביבית   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 21:34

    נהדרים. גם את, גם האיור.

  • מעין   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 22:38

    את מופלאה. וההקשר לחד גדיא גאוני! נזכרתי באיור החג גדיא הנפלא שלך להגדה של יינות הגולן.

  • מריסה וצלר   ביום 29 באפריל 2014 בשעה 23:13

    מדהים, חזק, מנהר!

  • שרון רז   ביום 30 באפריל 2014 בשעה 6:46

    מעולה

  • הילה   ביום 30 באפריל 2014 בשעה 8:46

    מצוין. אני מזדהה.

  • לימור   ביום 30 באפריל 2014 בשעה 11:04

    את יודעת שעניין הבדידות הולך ביחד עם היותך בכורה. מנסיון.

  • חיה   ביום 30 באפריל 2014 בשעה 11:12

    אורית, את מעלה חיוך, גם כשזה כואב. עושה את זה אפשרי יותר להתמודד. את גאונה בזה. חיבוק. אני מחכה לעוד.

  • תמר   ביום 30 באפריל 2014 בשעה 21:08

    מעולה מעולה מעולה.

  • נתן   ביום 1 במאי 2014 בשעה 12:20

    אז אם את ידועת שמדובר בשרלטנים שמדקלמים קלישאות , בשביל מה את הולכת אליהם?

    • אורית עריף   ביום 1 במאי 2014 בשעה 12:27

      לא שרלטנים ולא קלישאות.
      זה שאני קצת צוחקת ומגחיכה אותם (ואת עצמי) לא אומר שהם לא עוזרים לי.
      הם עוזרים – לכן אני ממשיכה ללכת אליהם.

      • נתן   ביום 1 במאי 2014 בשעה 12:41

        טוב.

        אז אולי השלכתי את דעתי על פסיכולוגים על האיור שלך.

        אבל הוא באמת יפה ומצחיק.

  • רונית   ביום 1 במאי 2014 בשעה 15:49

    אורית יקרה, צחקתי וניגבתי דמעה! של הזדהות ():

  • יעל. קיפודים   ביום 9 במאי 2014 בשעה 11:13

    חד ונפלא…
    (וגאונית בעיני היכולת שלך לגרום למתבונן מהצד להזדהות – לחייך ולכאוב בו זמנית)

  • עירית   ביום 10 במאי 2014 בשעה 21:54

    מקסים, עצוב, מצחיק

  • תמר   ביום 11 ביוני 2014 בשעה 13:16

    מצוין! תודה שנתת לי תזכורת להציץ כאן :)

  • שיר   ביום 19 באוגוסט 2014 בשעה 7:57

    מקסים ונוגע ללב. מקווה שאת כבר מרגישה טוב יותר

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*