הבת שלי אוהבת לכבוש את שולחן העבודה שלי ובכלל זה להשאיר עליו בלאגן ומיני שאריות. זה מעצבן אותי אבל לפעמים השאריות – הפעם פתקיות שגזרה לפעולה בתנועה או משהו כזה – מולידות אצלי שרבוט סדרתי שאני שמחה בו.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ, לינה משותפת וכל השאר. לא פעם הייתי מדמיינת איך אני יוצרת לעצמי פינה שהיא רק שלי בחדר השירותים הקטנטן בבית של הוריי. בפינה הזאת, הנעימה, הייתי חופשיה להיות אני ואף אחד לא הפריע. איירתי את האיור ב- 2022 כחלק מפרוייקט הגמר שלי בלימודי התואר השני בבצלאל, ושמו הוא מחווה לסופרת וירג'יניה וולף שזיהתה את הצורך בפרטיות כבר לפני כמעט מאה שנים. יעל נאמן היא אחת הסופרות שאני הכי אוהבת. בעצם זה יותר מכך – כשהתחלתי לכתוב את פרקי הקומיקס האוטוביוגרפי שלי (אני תמיד כותב

את הציור הראשון, בקו של טוש סגול, ציירתי כשהייתי בת אחת עשרה. יש לי גם עבודות צבעוניות יותר מהגיל הזה אבל הרישומים האלו של נשים או ילדות הצטברו בהמוניהם בבית של הורי, בבית סבתי, במחברות שלי, בכל מקום. העבודה הזאת מתוך הסדרה "שחור על גרמנית" היא עכשווית. חברתי האמנית הנהדרת והמטפלת באמנות נונה אורבך  טבעה את המושג "גרעין רוחני", וכך היא כותבת עליו בספרה "סטודיו טוב דיו": "הגרעין הרוחני של היוצר והיוצרת מושתתים על הארכיטיפים התרבותיים שירשו מאבותיהם. המונח "גרעין רוחני" מכיל את