קומיקס לרגל עשר שנים למותו של דודו גבע (מדור במו ידי)

בראשית חודש פברואר 2015 תיפתח בגלריה של הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון התערוכה ״עדיין אופטימיים״, ובה מיטב אמני הקומיקס בישראל יציינו עשר שנים למותו של דודו גבע. אוצר התערוכה, צחי פרבר, ביקש מכל אמן לבחור גיבור של דודו גבע וליצור עמוד קומיקס אחד, קריקטורה יחידה, או איור על עמוד אחד – המתייחס אליו, בוחן אותו, ממשיך את דרכו, או דווקא מראה אותו באופן אחר ובדרך שונה. (מתוך אתר עיתון הארץ)

אני שמחה מאוד להשתתף בפרוייקט הזה עם הגיבורה הדודו גבעית – מחלקת התה של מחלקת המים – שלרגע קט הפכה לגיבורה בקומיקס שלי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רונן   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 10:59

    איזה כיף! יוסף ומחלקת התה של מחלקת המים בצבע!
    גם לי היה לרגע גוש בגרון, אני מעדיף אותו על גושים שמגלים במקומות אחרים. תודה.

    • אורית עריף   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 11:22

      מה גושים במקומות אחרים?!?!
      אל תלחיץ… ד"ש ונשיקות.

  • איה   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 10:59

    אורית זה נהדר! אוהבת כל כך את הדיוקים שלך באפיוני הדמויות – למשל הילד שמלקק את המלחיה, ענק!

    • אורית עריף   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 11:25

      תודה איה.
      לקוחות זאטוטים מלחכי מלחיות – זוכרת היטב בתור מלצרית, שזה היה אחד הדברים המעצבנים ביותר.
      ולא, אין מצב שאני מכירה את זה מזאטוטי הפרטיים :)

  • שמייס   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 11:01

    ברוכה השבה!

  • לידור   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 11:55

    יפיפה.

  • נעמי   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 12:04

    אורית, האיורים או האיורים שלך….כל כך מוכשרת!

  • רותו   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 12:08

    מקסים.

  • רחלי השכנה   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 12:41

    אוריתי, הריבוע האחרון שלך פגע לי ישר בלב.. בקומיקס, כמו בחיים, השילוב שלך בין הומור ועצב מדויק וקולע. קוקוריקו!

    • אורית עריף   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 12:50

      לגמרי קוקוריקו
      הקומיקס, החיים ובעיקר אני :)
      תודה יקרה

  • רונית   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 12:57

    האם יוסף וחרצית התחלקו ביניהם בבחירת השמות לתאומים? יוסף בחר "כתריאל" על שם עיירת אבותיו, וחרצית בחרה ב"שון" הבינלאומי?
    או ההיפך – חרצית בחרה"כתריאל" (שם וינטג') ויוסף בחר "שון" (לא כיף להיות ילד שקוראים לו יוסף, צריך שם חדיש)..?

    • אורית עריף   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 12:59

      זה שניהם על שם סבי הרבא של חרצית.

  • נועה   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 13:30

    מקסים, מלבב, מצחיק, עצוב. בית קפה תל אביבי במיטבו. יוסף מהעיריה היה טמבל ונשאר אדיוט, אבל אני כל כך מתגעגעת אליו!

  • נעם שכטר   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 13:46

    לגמרי קוקוריקו. מצוין. אז מה עכשיו, את שואלת – יאללה עוד 3-4 כאלה, ויהיה לנו הרבה יותר קל לבלוע

    • אורית עריף   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 22:04

      קוקוריקו בעצמך.
      ויאללה אתה יודע בדיוק לאן הולכים עכשיו :) נשיקות

  • שמרית   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 14:24

    אורית! אורית! איזו התרגשות!!! כמי שמחזיקה את ספריו (ומחכה לשניים שהשאלתי בטעות ועד היום לא חזרו!!!)- כ"כ שמחתי למחווה ליוסף, הפקיד האלמותי! (אגב את זוכרת איך גבע אייר צירופי מילים טעונים כמו "בית מגורים"? זוכרת? יש לך את הספר?)

  • שמרית   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 14:31

    …מה שמדהים כאן, הוא העצבות השורה על הטור המקסים הזה, היא למעשה אותה עצבות קיומית של הקומיקס הדודו-גבעי. בפרט זה של יוסף. אפור, עצוב, מצחיק, שואף ליותר אבל נטוע במציאות. תמיד אמיתי וכנה.

    • אורית עריף   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 22:07

      שמרית! שמרית! שמרית!!!
      איזה תגובות מתלהבות :)
      לא, לצערי אני לא זוכרת איך גבע אייר צרופי מילים.
      ואפור, עצוב, מצחיק – לשם כיוונתי.
      ת ו ד ה .

      • שמרית   ביום 22 בנובמבר 2014 בשעה 16:07

        אני חושבת שזה היה בספרו "מגוחך בעורף האויב" או ב"בנו של מגוחך" (שני הספרים שנעלמו ממדפי..) "בית מגורים": הוא צייר בית שמחלונותיו הרבים הציצו בחורים עם הלשון בחוץ, מציצים על בחורה יפה שעוברת ברחוב.."בית מגורים"..כל כך מצחיק!
        וגם: "מילה בסלע" שם גבע כבר ממש השתולל עם ההומור השחור שלו..ברית מילה ומוהל המחזיק בידיו סלע…טוב, אעצור כאן.
        אחחח..

  • rikyc1   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 16:10

    מעולה!

  • שלי ג   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 16:23

    זה כל כך מקסים! כל כך שמחתי לראות שיוסף הפך לסחי ששותה דיאט קולה והשתאומים שלו לבושים אותו הדבר. באמת ישמ קום לאופטימיות

    • אורית עריף   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 22:10

      אל תגלי לאפחד אבל התאומים לבושים אותו הדבר כי לא היה לי כח להרכיב לכל אחד מהם מערכת משלו…
      איתך באמת תמיד יש מקום לאופטימיות.

  • דודה   ביום 20 בנובמבר 2014 בשעה 19:05

    איזה יופי, על אחת כמה וכמה ששיתפת בתהליך העשייה ולא היה לי מושג לאן זה יוביל. ומה שמוצג בסוף העבודה רק מחזק את דעתי האובייקטיבית שבכמה מילים וכמה איורים (שלקחו לך את הנשמה) את מצליחה להביא סיפור מקסים/עצוב, נוגע ללב. וכן… את נהדרת!

  • מיקי   ביום 21 בנובמבר 2014 בשעה 20:35

    מעולה כל כך!

    קצת התאכזבתי שלאף אחד מהתאומים לא קוראים מעוז… כנראה ששנות השמונים באמת עברו :)

    • אורית עריף   ביום 21 בנובמבר 2014 בשעה 23:13

      תודה מיקי.
      ושנות השמונים אכן חלפו להן יחד עם החותלות והכריות בכתפיים, תודה לאל.

  • שירז פ   ביום 23 בנובמבר 2014 בשעה 9:05

    יש לי מחלקת תה קטנה בלב. אהבתי מאוד.

    • אורית עריף   ביום 23 בנובמבר 2014 בשעה 10:45

      תודה שירז
      טוב לשמוע ובכלל טוב לשמוע ממך :)

  • מיכל   ביום 23 בנובמבר 2014 בשעה 16:30

    מקסים, תודה! איזה כיף

  • אורנה   ביום 24 בנובמבר 2014 בשעה 15:14

    אורית יקרה, איזה כיף לראות את התוצאה הסופית המדהימה וגם לדעת שבמקרה הכי גרוע, יש לנו אפיל של ביסטרו פריזאי…

    • אורית עריף   ביום 26 בנובמבר 2014 בשעה 10:53

      ומלא קרואסונים בירכתיים (או בירכיים)…
      תודה מותק.

  • תמר   ביום 12 בדצמבר 2014 בשעה 23:07

    מצוין, כרגיל. תודה

    • אורית עריף   ביום 12 בדצמבר 2014 בשעה 23:13

      כמו תמיד: מדוייקת ותמציתית :) תודה פרתמשהרבנו ושבת שלום.

  • תיאטרו   ביום 27 במרץ 2017 בשעה 15:19

    יש לי חבר בארגנטינה שהיה עף על האנימציה שלך, הוא גם עושה קריקטורות אבל יותר בקטע של קומיקס סטייל X-MEN, POWER RANGERS ועוד כאלה, על כל מקרה אני אמליץ לו על הבלוג שלך, אני בטוח שהוא יאהב :)

  • תיאטרו   ביום 4 באפריל 2017 בשעה 14:37

    קראתי כרגע את כל המיני קומיס הזה, מצאתי אותו שנון :)
    יישר כח!

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*